ספר המצוות לרמב"ם

עשה ב: ייחוד ה'

 הרב חיים סבתו[1]

הרמב"ם אומר:

והמצוה השניה הוא הצווי שנצטוינו בידיעת היחוד, והוא שנדע שפועל המציאות וסבתה הראשון – אחד, והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' -להינו ה' אחד" (דברים ו, ד).

המצווה שהרמב"ם קובע כאן היא מצווה להשתכנע (ראו בשיעור הקודם) שה' הוא אחד. את הפסוק ממנו לומד הרמב"ם את המצווה הוא כנראה פירש כלשון ציווי: "שמע" הוא ציווי שמשמעו "הבן"[2].

א. היחס בין מצווה זו למצוות קריאת שמע

הרמב"ם מונה מצווה זו לצד המצווה "שנצטוינו לקרא קרית שמע בכל יום ערבית ושחרית" (עשה י)[3]. לעומתו, בה"ג ורס"ג לא מנו מצווה נפרדת בייחוד ה', אלא רק את המצווה לקרוא קריאת שמע (בה"ג עשה א; רס"ג פרק א, מצוה ד).

כמובן, גם לפי הגאונים מצוות קריאת שמע מביאה לידי ביטוי את ייחוד ה', כלשון רס"ג: "קריאת פרשת הייחוד בכל יום, שהמאמין מעיד על ידה שה' הוא יחיד ואין לו שותף". גם בספרו הנבחר באמונות ובדעות (ב, א) מפרט רס"ג:

הודיענו –להינו יתרומם ויתהדר על ידי נביאיו שהוא אחד […] והוכיחו לנו את זאת באותות ובמופתים, וקבלנוהו מיד[4] עד אשר יתברר לנו על ידי העיון. שהוא אחד, הרי באמרו: "שמע ישראל ה' –להינו ה' אחד".

אם כן, נראה שרס"ג סובר שבתוך מצוות קריאת שמע כלולה מצוות הייחוד – קריאת שמע היא ביטוי מעשי לאמונת הייחוד[5].

הרמב"ם, כאמור, הפריד בין המצוות. מצוות קריאת שמע היא אכן ביטוי בפה של אמונת הייחוד, אמונה שבאה לידי ביטוי גם במצוות תפילין (עשה יב-יג) ובמצוות מזוזה (עשה טו). נראה שהרמב"ם הפריד בין המצוות כתוצאה מהבנתו את תוכן המצווה – המצווה כאן לדעת הרמב"ם היא, כאמור, להשתכנע שה' הוא אחד. מצווה זו מתקיימת לאורך לימודו של האדם בחייו, ולא בעת קוראו קריאת שמע, ועל כן יש להפריד ביניהן: ישנה מצווה אחת להשתכנע בייחוד ה', ומצווה נוספת להצהיר על כך ולהיזכר בכך[6] [7].

ב. הראיות שמביא הרמב"ם לשיטתו

הרמב"ם מצטט מקורות המוכיחים את שיטתו:

וברוב המדרשות תמצאם אומרים: "על מנת ליחד את שמי", "על מנת ליחדני", והרבה כגון זה. כונתם בדבר זה שלא הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד וההטבה אלא על מנת שנהיה בדעת היחוד, לפי שאנו מחוייבים בכך. ובהרבה מקומות אומרים "מצות יחוד", וקוראים למצוה זו גם "מלכות", לפי שהם אומרים: "כדי לקבל עליו עול מלכות שמים".

ר"י פערלא (עשה ג-ד) מעיר שהביטויים הראשונים שהרמב"ם מצטט ("על מנת ליחד את שמי" או "ליחדני", "מצות יחוד") לא מופיעים במקורות חז"ל העומדים לפנינו. הביטוי השלישי שמצטט הרמב"ם, "כדי לקבל עליו עול מלכות שמים" מופיע (ברכות יג, ב; ברכות סג, ב) אמנם במקורות שלפנינו, אך כבר העיר הרשב"ץ (זוהר הרקיע עשה סימן יב) שהופעות אלו הן רק בקשר לקריאת שמע. ר"י פערלא סוקר בפירוט את מקורות חז"ל שלפנינו בהם מוזכרת מצוות הייחוד ומראה שכולם עוסקים בקריאת שמע, ונביא רק חלק מדבריו:

וכיו"ב אני אומר דכל מקום שהזכירו מצות יחוד אין הכונה אלא למצות ק"ש, וכמתבאר מנוסח תפלתנו בברכה שניה שלפני ק"ש, שאנו אומרים: "להודות לך וליחדך באהבה" וכו' […] וכן מבואר במדרש איכה על הפסוק "נשקד עול פשעי" (איכה א, יד) וגו': "ובכל אילין לא כפרית באלקי, אלא עלו על צוארי ומיחדת שמו בכל יום פעמים ואומרת שמע ישראל ה' –להינו ה' אחד", ע"ש. וכך הוא עוד שם על הפסוק "זכר עניי ומרודי" (איכה ג, יט), ועל הפסוק: "חסדי ה' כי לא תמנו" (איכה ג, כב), ע"ש. וכן הוא במדרש חזית (שיר השירים רבה), על הפסוק "דודי לי ואני לו" (שיר השירים ב, טז) וגו': "הוא אמר לי 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (שמואל ב, ז, כג; דברי הימים א, יז, כא), ואני מייחדת שמו בכל יום פעמים – שמע ישראל ה' –להינו ה' אחד", ע"ש.

נראה שלפני הרמב"ם עמדו מקורות מדברי חז"ל שאינם בפנינו, ומהם הוכיח הרמב"ם שחז"ל מתייחסים לייחוד ה' כמצווה עצמאית.

ג. בין עשה ללא תעשה

נחתום חלק זה של דברינו בהערה על היחס בין המצווה שלנו לבין הלאו הראשון:

האזהרה שהוזהרנו מלהעלות על דעתנו שיש אלהות לזולתו יתעלה, והוא אמרו – יתרומם מליחס לו אמירה – 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' (שמות כ, ג; דברים ה, ז).

כפי שלמדנו בשורש השישי, לדעת הרמב"ם יש למנות בנפרד עשה ולא תעשה גם אם תוכנם זהה. זאת בניגוד לדעת רס"ג (המפורטת בחתימתו לספרו) לפיה אין למנות גם מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה בעלות תוכן זהה. הרמב"ם כאן, לשיטתו, מונה הן עשה והן לא תעשה.

ניתן היה לטעון[8] שרס"ג לא מנה מצוות עשה בידיעת הייחוד לא בגלל שהיא כלולה לדעתו במצוות קריאת שמע, אלא בגלל שהיא כלולה באיסור "לא יהיה לך". אולם, בספר המצוות לרס"ג מתפרשת מצוות "לא יהיה לך" באופן אחר. אחרי שרס"ג מנה את "האיסור לעשות פסלים וסמלים", הוא אומר (פרק כג, מצוה ב):

אחר כך האיסור להשאירם ולהניחם כפי שהם, אומרו: "לא יהיה לך אלהים אחרים".

לפי רס"ג, מצווה זו לא עוסקת באיסור העקרוני של אמונה בעבודה זרה[9]. לא ניכנס כאן לעצם הדיון הרחב בראשונים במשמעות מצוות "לא יהיה לך", אך לענייננו מספיקה התייחסות זו של רס"ג כדי לשלול תירוץ זה. את שיטת רס"ג נסביר כפי שהסברנו לעיל – מצוות קריאת שמע כוללת בתוכה את מצוות ידיעת הייחוד.

ד. ייחוד ה' והספירות הקבליות

בהסתכלות לא-מעמיקה על מושג "הספירות" בקבלה, יכול להתקבל הרושם כאילו חס ושלום יש באמונה הקבלית בספירות סתירה למצווה שלנו: הדיבור על כמה ספירות שונות עשוי להתפרש בטעות כמינוח אחר לריבוי ב-להות.

הריב"ש (קנז) נשאל שאלה זו, ומספר שגם לו שאלה זו הייתה קשה בתחילה, עד ששאל את ר' ("דון") יוסף אבן שושאן, שהשיב לו:

חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך, עלת העלות. אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות. וכן אם ישאל מן המלך שיתן לו מתן, לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל שיצוה אל הסוכן. וכן אם ישאל ממנו יין, יבקש שיצוה זה לשר המשקים, ואם ישאל לחם, יאמר לשר האופים, לא בהפך זה. כך הוא בענין התפלה שהיא לעולם לעלת העלות, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו. כמו שתאמר שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת חסד שהיא מדת רחמים, ובברכת המינין יכוין לספירה הנקראת גבורה שהיא מדת הדין, והקש על זה.

זה באר לי החסיד הנז' מכונת המקובלים והנה טוב מאד.

ר' יוסף אבן שושאן מסביר שהספירות אינן חס ושלום –להות ואף לא מושא לתפילה. התפילה היא תמיד כלפי ה', והספירות הן רק אמצעים דרכם פועל ה' בעולם. התפילה היא לקב"ה שיפעל בעזרת האמצעי המיוחד שלו וימלא את בקשותינו[10].

ה. סיכום

לשיטת הרמב"ם ישנה מצווה נפרדת להשתכנע שה' הוא אחד. הרמב"ם מונה מצווה זו לצד מצוות קריאת שמע, בניגוד לגאונים שמנו את מצוות קריאת שמע בלבד. הסברנו שלדעת הגאונים מצוות הייחוד היא תוכנה הפנימי של מצוות קריאת שמע, ואילו לדעת הרמב"ם המצווה היא להשתכנע בייחוד ה', והשכנוע הפנימי נפרד מההצהרה שבקריאת שמע.

הרמב"ם מביא לדבריו מספר ראיות מחז"ל, אך דברי חז"ל שהוא מצטט לא נמצאים לפנינו.

הרמב"ם, לשיטתו בשורש השישי, מונה יחד עם המצווה הזו מצוות לא תעשה – שלא להאמין בעבודה זרה. ציינו שלשיטתו העקרונית של רס"ג אין למנות עשה ולאו ביחד.

התבוננות לא-מעמיקה ב"ספירות" בקבלה עשויה להביא למחשבה מוטעית כאילו יש בהן חלילה משום ריבוי. ר' יוסף אבן שושאן (המובא בריב"ש) שלל טענה זו והסביר כי הספירות הן רק אמצעים בעזרתם הקב"ה פועל בעצמו בעולם.

 

 

[1] סוכם בידי תלמידים ועבר אישור של הרב.

[2] ראו מורה נבוכים (א, מה): "שמע – מילה משותפת […] ותהיה בענין הידיעה וההכרה, "גוי אשר לא תשמע לשונו" (דברים כח, כט), פירושו: לא תדע דבריו". יש לציין שראב"ע (יסוד מורא וסוד תורה ז, ח) מונה את המצווה ממקור אחר: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא ה-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט).

[3] כך מפורש גם בזוהר (רעיא-מהינמא). עיין במפתח ההשוואות לזוהר.

[4] הרב קפאח מסביר שמשמעות המונח היא "לעת עתה", כלומר: בשלב ראשון יש לדעת זאת מקבלת הנביאים ואח"כ לדעת ממקורות שכליים, כמו שרס"ג מפרט בהמשך דבריו שם.

[5] כעין זה הציע גם ר"י פערלא (עשה ג-ד). על רעיון זה של ביטוי מעשי למצוות שבלב (וביניהן קריאת שמע) ראו בדברי הגרי"ד סלובייצ'יק בספר על-התשובה ("כוחו של וידוי", עמ' 37-45).

[6] אמנם יש להעיר שגם רס"ג מבין את מצוות האמונה כחובה להשתכנע, ואף על פי כן לא מונה את הייחוד בנפרד.

[7] הלחם-משנה (תפילה א, א) דייק מכך שהרמב"ם לא פתח את הלכות קריאת שמע ב"מצות עשה לקרוא קריאת שמע" שמצווה זו כלולה במצוות הייחוד. ר"י פערלא תמה על דבריו לאור המניין הנפרד של המצוות הללו – הן בספרנו, הן במניין המצוות הקצר בתחילת משנה תורה והן במניין שבתחילת ההלכות (הלכות יסודי התורה מצוה ב; הלכות קריאת שמע). נראה שקושיית הלחם-משנה לא קשה, כיוון שהרמב"ם לא בהכרח פותח כל קובץ הלכות באזכור "מצות עשה ל…". אמנם יש לבחון מדוע בחר הרמב"ם לעשות זאת דווקא במצוות מסוימות, אך אין מכאן ראיה שהרמב"ם לא מנה את מצות קריאת שמע כמצווה עצמאית.

[8] ר"י פערלא העלה אפשרות זו, עיינו שם.

[9] וכך הבין הרמב"ן (לא תעשה א) את תוכן הלאו הזה גם בדעת בה"ג (מסיבות אחרות, עיינו שם).

[10] יש להעיר שהריב"ש אמנם אומר שזה הסבר טוב שמסביר מדוע אין בזה ריבוי, אך לא מסכים שזו דרך טובה. לדעת הריב"ש עצמו, המבוססת על גדולים מהם למד (רבותיו ר' פרץ הכהן והר"ן, ור' שמשון מקינון ממנו שמע), עדיף, לפחות עבור מי שלא קיבל שלשלת קבלית ישירה מחכם, לא לעסוק בנסתרות, ולהתפלל סתם אל ה' שיעזור לו "והוא ידע באיזה דרך יעשה המבוקש".