אופייה הייחודי של המצווה (1)

אופיה הייחודי של המצווה

בראשית עיוננו עמדנו על הפער בין תפיסת פרו ורבו כברכה טבעית ובין תפיסתה כמצווה הלכתית. כפי שנראה להלן, יש בגדריה ההלכתיים של מצוות פרו ורבו כללים יוצאי דופן שלא מצאנו בשאר מצוות התורה, ונראה כי הם נובעים מאותו פער עליו עמדנו.

ראשית, יש לציין שמצווה זו יוצאת דופן בכך שיש בה הגדרת פעולה טבעית ואנושית כמצווה, משל היו מגדירים את האכילה היומיומית או העבודה כמצווה. אמנם ניתן להגדיר חלק מן הפעולות הללו כ"ערך", והם בכלל "וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב" [משנה קידושין א, י], אך לא ראינו שהגדירו פעולה מעין זו כמצווה חיובית מן התורה.

עניין זה הוא עקרון מפתח בחקירות המרכזיות במצוות פו"ר המתבססות על מספר הלכות יוצאות דופן.

צאצאיו הלכו לעולמם

הגמרא במסכת יבמות [סב, א] דנה האם מי שהוליד בנים ומתו יצא ידי חובת המצווה:

איתמר: היו לו בנים ומתו,

רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים.

רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נ"ז) כי רוח מלפני יעטוף וגו';

ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, לשבת יצרה בעינן, והא ליכא.

מן הגמרא עולה שהאמוראים הבינו את יסוד המצווה באופן שונה זה מזה. שיטת רב הונא מבוססת על דברי רב אסי הדורש מהפסוק בישיעיהו [נז, טז]: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי", שהגאולה תלויה בכך שיבואו לעולם כל הנשמות האמורות להיוולד בו. מטרת מצוות פרו ורבו לפי זה היא עצם הבאת חיים לעולם והאמונה שבכך מקרב האדם את הגאולה. לפי רבי יוחנן, מטרתה של מצוות פו"ר היא אחרת – 'לשבת יצרה', דהיינו קיום העולם והמשכיותו בפועל. הלכך, אם הבנים מתו לא יצא האדם ידי חובת המצווה. שתי הדעות הללו משקפות שתי מגמות שונות למצווה – פנימית ורוחנית יותר מול מעשית ואוניברסלית.

הרמב"ם פוסק כדעת ר' יוחנן כפי שעוצבה בהמשך הסוגיה, שכדי לצאת ידי חובת המצווה צריך האדם שישאר ממנו זרע בעולם – בנים או בני בנים [אישות טו, ה]:

נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים.

שיטת רבי יוחנן שקיום מצוות פו"ר אינו תלוי רק במעשה האדם או בתוצאה הישירה שלו אלא גם בהמשך קיום הילדים בפועל, היא ייחודית ביותר אם בוחנים אותה ביחס לשאר המצוות. לא מצאנו עוד מצווה שלאחר שנראה שכבר נתקיימה היא יכולה לשוב ולהתבטל. במילים אחרות, לא מצאנו מצווה שאינה תלויה רק במעשה המצווה של האדם אלא גם באופן שבו היא ממשיכה להתקיים במציאות. כפי שנראה לקמן, הלכה ייחודית זו תצטרף להלכות אחרות ותבואר מתוך ההיגיון הפנימי הייחודי של מצוות פו"ר.

וולד ממזר

בירושלמי [יבמות ב, ו] מתחדשת לנו עמדה שלפיה כל בן, אפילו הוא מפסולי חיתון וביאה, מוציא את אביו ידי המצווה:

מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר אשת אביו מן הייבום.

ר' אבין בעי: ובנו לכל דבר ואפילו לפריה ורביה.

הרמב"ן [יבמות כב, א] מחדש שמדובר אפילו על ממזר שנולד מביאת איסור דאורייתא.

דין זה קשה משני פנים – באופן בסיסי קשה מדוע הולדת ממזר לא נחשבת מצווה הבאה בעבירה[1]. באופן עמוק יותר, המנחת חינוך מעיר שקשה לראות בריבוי ממזרים בעולם את קיום מגמת המצווה של פו"ר [מנחת חינוך א, ב]:

וזה זמן כביר הקשיתי דלמה יצא י"ח והלא הוי מצווה הבאה בעבירה… ובלא"ה צע"ג איך יוצא י"ח בבן כזה שמרבה פסולים בישראל דאפי' בא על הגיורת הוי הוולד ממזר ואם ישא הממזר שפחה יהא הוולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו כלל ואינו בנו לשום דבר א"כ צ"ע מאוד איך יוצא י"ח בולד ממזר להרבות ממזרין בישראל!

לקמן נראה שדין זה יוסבר כחלק מהבנת יסוד מהותי במצווה.

גוי שהוליד ונתגייר

נראה כי החידוש הגדול ביותר בדיני פו"ר הוא סביב הדיון במי שנולדו לו בנים בגיותו ואחר כך התגייר [יבמות סב, א]:

איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי.

ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה ראשית אונו; וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי.

וצריכא, דאי אשמעינן בההיא קמייתא, בההיא קאמר רבי יוחנן, משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו, אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו – אימא מודי ליה לריש לקיש; ואי איתמר בהא, בהא קאמר ריש לקיש, אבל בההיא – אימא מודה ליה לר' יוחנן, צריכא[2].

עמדת ר' יוחנן מתמיהה, שהרי ידוע שמי שקיים את המצווה בשעה שלא היה בר חיוב לא יצא ידי חובה. דוגמא מפורסמת לכך היא מי שאכל מצה בשעה שהיה שוטה ונתפקח [ראש השנה כח, א]:

שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה – יצא. כפאו מאן? אילימא כפאו שד – והתניא: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים – הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה – הרי הוא כשוטה לכל דבריו.[3]

מדוע נשתנתה מצוות פרו ורבו שמועיל בה קיום המצווה בשעה שאינו בר ציווי?

שיטת המנחת חינוך – קיום המצווה תלוי במציאות

בעקבות דינים יוצאי דופן אלו, תלה המנחת חינוך [א, יד] באופן ייחודי ובלעדי את קיום המצווה בתוצאה ולא במעשה עצמו:

והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט.

…א"כ בגירותו בעת שחל עליו החיוב מקיים מצות פריה ורביה דהרי יש לו בנים, ואין אנו צריכין לבא מחמת קיום המצוה דמתחילה, דאף אם קיים המצוה מתחילה לא מהני בהיו לו בנים ומתו, רק עיקר המצוה שיהיו לו בנים ויתייחסו אחריו, והרי הוא מקיימה כעת, ורק ההכשר מצוה נעשה בפטור, דהיינו הבעילה, וזו אינה המצוה העיקריית רק הויות הבנים.

הסבר זה נתמך מן הנימוק שמעלה הגמרא בבכורות [מז, א] לדעת ר' יוחנן לגבי גוי שנתגייר:

ר' יוחנן אמר: קיים – לא תוהו בראה לשבת יצרה.

יסוד המצווה אליבא דרבי יוחנן הוא קיום העולם ופיתוחו בפועל, ולכן קיום המצווה נמדד לפי התוצאות ולא לפי המעשים.

בעקבות דברים אלו מסתפק המנחת חינוך במי שנתעברה באמבטי, האם יש בעיבור מעין זה קיום מצוות פרו ורבו או שצריכים מעשה ביאה שעל ידו תתקיים המצווה:

ועיין בחלקת מחוקק כאן סק"ח שנסתפק באשה שנתעברה באמבטי, אם קיים פרייה ורביה, ובית שמואל סק"י הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר, ומ"מ נשמע מדבריהם כמו שכתבנו, דאין הביאה מצוה רק הבנים הם המצוה, ומ"מ צ"ע.[4]

על פי יסוד זה ניתן ליישב את הקושיות שהעלנו לעיל. מאחר שקיום המצווה תלוי בקיום יילדים בפועל, אם הילדים מתו נחשב הדבר כאילו האדם מעולם לא קיים את המצווה. מאידך, אם האדם התגייר, למרות שהוליד בגיותו, בסופו של דבר יש לו ילדים לאחר שהתגייר ולכן המצווה כמקויימת ועומדת. גם את הקושיה ממצווה הבאה בעבירה ניתן לדחות על פי דברים אלו, מאחר שמעשה העבירה וקיום המצווה אינם באים כאחד – העבירה היא במעשה הביאה, וההמצווה בהולדת הילדים.

אמנם, ידי קושיה אחת של המנ"ח עדיין לא יצאנו, איך יתכן שהתורה רצתה בריבוי ממזרים. על שאלה זו יש לענות על פי אותו עיקרון שהעלה המנ"ח המדגיש את קיום ילדים בעולם באופן מציאותי, עקרון שכפי הנראה חורג מעבר להסבר נקודתי למספר קושיות. התפיסה העולה מתוך דברי המנ"ח שבמובן מסויים מצוות פו"ר קודמת למצוות וגדרים הלכתיים. המטרה לקיים את העולם והחיים מקדימה את קיום המצוות ההלכתיות שבאו לעצב ולרומם את החיים שכבר באו לעולם. קודם כל יש לדאוג ליישוב העולם וקיומו, לקחת חלק בהמשך מעשה בראשית, ורק אחר כך למלא אותו בתוכן רוחני וערכי. לכן, על אף שלכתחילה בודאי שאסור לאדם לגרום לממזרות, והעונש על כך הוא החמור ביותר שיש, אי אפשר לומר שברמה המציאותית האדם לא הביא חיים בעולם ויישב אותו[5].

למרות התובנה שהדינים המיוחדים של המצווה נגזרים מהיותה תלויה בקיומה במציאות, אנו רואים שחז"ל יצרו כללים נורמטיביים לקיומה, שהרי לגבי ישראל שבא על הגויה או עבד שאין להם ייחוס לוולדות, אין זה נחשב שקיים המצווה, למרות שבפועל התקיימה המגמה של "לשבת יצרה". ניתן לומר שגם עניין הייחוס אינו פורמלי בלבד, אלא חלק מהגדרת המצווה הוא להביא ילדים במסגרת נורמטיבית משפחתית, ולא כגידול פרא- מעין דברי הרמב"ם במו"נ (ג מט) על חשיבות הייחוס בהולדה.

הגדרת המצווה באופן כזה היא מחודשת ביותר, ויש המציינים כי היא אף נדחית מן הסוגיה בפסחים [עב, ב] שם משמע בבירור שמצוות פו"ר היא במעשה הביאה:

ורבי יוחנן אמר: אשתו נדה בעל – חייב, יבמתו נדה בעל – פטור… מאי שנא יבמתו – דקא עביד מצוה, אשתו נמי קא עביד מצוה! – באשתו מעוברת.

הגמרא רוצה לפטור את הבא על אשתו נדה מכח קיום מצוות פו"ר שיש בביאה זו, דהיינו שהגמרא מתייחסת לביאה שממנה עשויה האישה להתעבר כביאת מצווה, וההנחה הבסיסית היא שמעשה המצווה הוא כבר בשלב הביאה עצמה ולא תלוי רק בתוצאה.

כך אנו מוצאים גם בסוגיית חציו עבד וחציו בן חורין שדינו להשתחרר כדי שיוכל לקיים מצוות שבת. התוס' [גיטין מא, א] מתייחסים לשאלה מדוע לא יוליד מי שחציו עבד בלי קידושין:

וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש? וי"ל… דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר.

מוכח מהתוס' שקיום מצוות פו"ר במעשה הוא בשעת גמר ביאה ולא בקיומו של הוולד בעולם[6].

שיטת האגרות משה – עיקר המצווה בהשתדלות לפרות ולרבות

לאור קשיים אלו, ניסו האחרונים למצוא גדר ביניים בהגדרת המצווה שיגשר בין מעשה הביאה כמעשה מצווה ובין הדגש בהלכה על קיומם של התולדות בעולם בפועל[7]. קשה היה להם בהגדרת המנ"ח היוצר גדר מחודש שלא מצאנו עוד כמוהו. מלבד זאת, הם העלו כנגד שיטת המנ"ח טענה רוחנית – לפי דבריו עולה שקיום המצווה נתלה בדבר שאינו בידו של האדם, דבר שלא מצאנו כמותו בשאר המצוות[8].

ר' משה פיינשטיין ב'אגרות משה' [אבה"ע ב, יח] מתייחס לשאלת פו"ר שבהפרייה חיצונית, ומדבריו עולה יסוד חשוב בהבנת המצווה. האג"מ פוסק שיש בהפריה חיצונית קיום מצוות פו"ר לכל הדעות שהרי בניגוד לעיבור באמבטי, בהפריה ישנה כוונה מראש לקיים את המצווה. תוך כדי הרצאת הדברים מגדיר האג"מ הגדרה מחודשת למצוות פו"ר:

דאף שלא מסתבר לומר כהמנ"ח שהמצוה לא תהיה על המעשה, אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים – דזה אינו בידו, אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד… וחיוב זה לבעול אשתו איכא עליו מצד פו"ר עד שיולדו לו בן ובת שאז נפטר.

ומדויק לשון המשנה ביבמות דף ס"א שלא אמר כמה בנים מחוייב אדם להוליד אלא אמר לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים, דפירושו דמצות פו"ר שעליו הוא הבעילה שרק זה הוא בידו ואין לו לבטל מזה עד שיהיו לו בנים. וממילא כשיש לו בנים כבר אף מבעילות שבעל כשלא היה מחוייב כשהיה עכו"ם או שוטה ולא קיים מצוה במעשיו מ"מ אין לחייבו שוב במצוה זו כיון שיש לו בנים שלא חייבה תורה מצוה זו למי שיש לו בנים, ובהכרח הוא פטור כמו בקיים פו"ר.

הרב פיינשטיין מסביר כי קיום המצווה הוא במעשה הביאה, והמבחן המציאותי, האם צאצאיו של האדם קיימים, הוא רק המדד לשאלה האם האדם יכול להבטל מן המצווה. באופן עקרוני החיוב המוטל על האדם האדם הוא להשתדל להביא תולדות לעולם, אך הוא פטור מהשתדלות זו במידה ויש לו כבר בנים. אותו המדד המציאותי, שאצל המנ"ח היה קיום המצווה בעצמו, הופך אצל הרב פינשטיין להיות המדד לשאלה מי מחוייב ומי פטור במצווה, שהיא בעצמה כל כולה רק עצם ההשתדלות להביא ילדים לעולם, דבר שהינו בידיו של אדם[9].

מצאנו שישנן מצוות נוספות בהן התוצאה משפיעה על השאלה אם האדם קיים את המצווה או עבר את העבירה (לדוגמא, אם אדם שם פת בתנור בשבת לא יתחייב אם יוציאנה לפני שיקרמו פניה). אך בדברי האג"מ ישנו חידוש נוסף – ניתן להפטר מן המצווה גם בלי שהיה מעשה מצווה כלל. אמנם קיום המצווה לשיטה זו הוא בעצם מעשה הביאה, אלא שלאחר שיש לו ילדים הרי שמגמת המצווה כבר התקיימה ואין עוד טעם לפעול לקיומה. על פי דעה זו מבואר נוסח המשנה שלא נקטה את השאלה – כמה בנים על האדם להוליד?, אלא התנסחה באופן שלילי: "לא יבטל אדם מפריה ורביה" – האדם חייב רק במה שבכוחו לעשות, ועל כן הציווי המוטל עליו הוא לא להתבטל, אך אין הוא מצווה על התוצאה. כמו כן עולה יפה לשונו של ר' יוחנן לגבי המתגייר או מי שמתו בניו: "דהא הוו ליה" או "והא ליכא"- האם יש או אין לו בנים בפועל, ולא האם עשה את פעולת המצווה. אדרבא – מי שמתו בניו קיים את המצווה למרות שהוא עדיין חייב בה, ואילו הגר פטור מן המצווה למרות שהוא מעולם לא קיים אותה.

מודל זה, על אף החידוש שבו, הוא מודל מתבקש במצוות שאין עניינן במעשה כשלעצמו אלא מצוות שאמורות ליצור מציאות. למשל, מצוות נתינת צדקה חלה כל זמן שיש עני לפנינו ואנו יוצאים ידי חובה אפילו בנתינת פרוטה, אך הפטור השלם מן המצווה הוא רק כאשר האדם נעמד על רגליו. התוצאה הסופית הרצויה אינה זהה בהכרח למעשה קיום המצווה. כך גם משפט צדק, אהבת הגר וכל המצוות שמגמתן היא תיקון העולם.

הדוגמא המובהקת והקרובה ביותר לענייננו קשורה גם היא בילדים, בקיום מצוות חינוך. לו היה מצב שבו היינו יכולים לומר בבטחון ודאי שהילד מחונך דיו, היינו נפטרים מן מחובת חינוך, אלא שלעולם אין מציאות כזו של בטחון, כפי שעולה מההשוואה של הגמרא בין מצוות פו"ר למצוות חינוך עצמו ותלמידיו [יבמות סב, ב]:

מתניתין דלאו כרבי יהושע; דתניא, רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים;

ר"ע אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנא': בבקר זרע את זרעך וגו'. אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

במצוות התלויות בעיצוב המציאות העתידית, לעולם אין חוסן ובטחון ויש לפעול בהם בצורה תמידית, "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" [זכריה ד, י].[10]

יתרה מזאת, על פי הגדרת האג"מ שהמצווה היא בעצם ההשתדלות להביא ילדים לעולם, והמבחן המציאותי של הולדת בן ובת אינו עצם המצווה אלא רק מגדיר את האפשרות להפטר ממנה, יתכן לומר שגם במקום שהאדם "נפטר" מקיום המצווה, אם ימשיך ויעסוק בפרייה ורבייה יהיה בכך קיום מצווה גם כן. מעין זה כותב הרב גוסטמן ב"קונטרסי שיעורים" [קידושין א, טו]:

נראה בעיני פשוט דרק מצווה חיובית אין עליו ביש לו זכר ונקבה, אבל ודאי מצווה קיומית ישנה בכל ולד שיוולד אצלו גם אחר כך, ואין שיעור למצווה זו בקיומה, רק בחיובה.

למרות שיצא האדם ידי חובת הגדר המינימלי לקיום המצווה, הוא ממשיך לקיימה כאשר הוא משתדל וממשיך להוליד ילדים נוספים.

סיכום

מתוך עיון בהלכות שראינו עד כה ניתן כבר לראות את הדברים בהם פתחנו את לימודנו בפרק זה. מצוות פרו ורבו היא מצווה יוצאת דופן באופיה. בעיצוב מצווה זו לקחו חז"ל פעולה טבעית, שבקיומה מממשים ערך ראשוני כל כך במציאות ובהשלמת מעשה הבריאה, והפכו אותה לחוק הלכתי בעל גדרים נורמטיביים. במצב כזה בהכרח ימצאו בגדריה של ההלכה עקבות לאופיה הראשוני והטבעי. לכן, למרות שחז"ל פטרו את בני נח מחיוב פורמלי במצווה זו, וחייבו את ישראל בה באופן "הלכתי", אנו מוצאים כי המדד המציאותי של מבחן התוצאה הוא מבחן מכריע יותר מאשר הגדרים ההלכתיים הרגילים. אם במעשה האדם העולם ממשיך להתפתח ולהתיישב, והאדם אכן מממש את יעודו והמשיך את היצירה והולדת התולדות בעולם, עובדות אלו מכריעות כי הוא יצא ידי חובת המצווה, גם אם לא היה כאן מעשה מצווה באופן שבו אנו רגילים.

על רקע הבנה זו, מצאנו כי הצד השווה בין דברי האג"מ למנ"ח הוא השאלה האם יש לאדם ילדים במציאות. שאלה זו היא הגורם המכריע בשאלה האם האדם קיים את המצווה למנ"ח, או חייב להמשיך להשתדל בה עוד לאג"מ. מבחן המציאות אינו מבחן הלכתי רגיל, שכן גם ילדים שנולדו לו בעת שלא היה בר חיוב, או שנולדו מביאה פסולה, נחשבים גם הם ילדים שמתקיימת בהם המצווה.

לכן, גם אם נלך בדרכים ממצעות כשל האג"מ, ברור שאופיה של מצווה זו מאד קשור במציאות הממשית, והגדרת המצווה מראש היא נטורליסטית (טבעית). ועל אף שהכניסו בה גדרים נורמטביים שונים, היא עדיין דומה באופיה למצוות של בני נח ותלויה בתוצאה הממשית.

בשיעור הבא נמשיך ונדון במימד נוסף המעיד על אופייה הייחודי של המצווה – העובדה שקיומה איננו ביד האדם.

[1] אשר למעט שיטת תוס' [סוכה ט, א] הסבורים שהיא דרבנן, לדעת רוב הפוסקים לא יוצאים בה ידי חובה אף מדאו'.

[2]בסוגיה מקבילה בבכורות [מז, א] הצריכותא מנוסחת דרך דעת ר"ל, ומתווסף שם נימוק מדוע גם גויים הם מעיקרא בני פו"ר: "אבל בהא – אימא מודה ליה לרבי יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה, והא עבד ליה שבת". ממהלך הגמרא שם מפורש שטעמו של רבי יוחנן הוא שבני נח שייכים במצוות פו"ר מתוך קשרם למצוות שבת, ונעמוד על נקודה זו בסיכום שיעסוק במצוות שבת (שיעור 6 בסדרה).

[3]יש לציין לאפשרות שמעלה ודוחה הטורי אבן [ראש השנה כח, א], שיש להבחין בין קטן ושוטה שמעשיהם אינם בגדר מעשה כלל, ובין גוי שמעשהו מעשה אלא שאינו מצווה עליו, וא"כ כאשר הוא מתגייר והמעשה קיים הרי מקבל הוא תוקף של מצווה.

[4]יתכן למצוא דמיון למצווה זו בדין מילה (ויתכן שלא בכדי שניהם נכפפו בכפיפה אחת בגמרא בסנהדרין נט, א) שבה סובר המהר"ח אור זרוע [יא] שקיום המצווה הוא בכל רגע בחייו, בעומדו בברית מול ה'.

[5] את היסוד של קדימות החיים להלכה אנו מוצאים במספר מקומות, וביותר בהלכת פקוח נפש וענפיה, ביכולת המלך להרוג שלא ע"פ דין תורה, ובמדרש על כך שישראל קדמו לתורה [בראשית רבתי ויצא לא, כט] – עצם החיים קודמים לתורה. אצלנו הדבר מתבטא ביותר בהלכה שמוכרים ס"ת בשביל מצוות פו"ר [יבמות סא, ב].

[6] הסבר זה יכול לתרץ גם את הקושיה שהזכרנו לעיל לעיל איך ניתן לצאת ידי חובת פרייה ורבייה מביאת איסור ואין בזה דין מצווה הבאה בעבירה. לפי התוס' מעשה העבירה הוא בתחילת הביאה ואילו מצוות פרייה ורבייה מתקיימת בסופה.

[7] ר' אשר וייס [מנחת אשר בראשית ב] טוען שיש מצוות שלמרות שהן מתקיימות על ידי המעשה, עיקר מהותן הוא התוצאה הנדרשת, ולכן אין בהם דין של מצווה הבאה בעבירה בתוך המעשה שלהן, ואם עשאן בשעת פטורו (כמו גוי שהוליד ונתגייר) אינו מתחייב שוב. צ"ע בדבריו איך להגדיר בדיוק את המצווה, מה פשר ההגדרה הכפולה של המצווה שמחלקת בין מעשה למהות, האם יש כאן מעשה אריכתא, ומתי בפועל מתקיימת המצווה.

[8] ראה בזה בית אהרן גיטין מב, א.

[9] כדבריו של האג"מ כתב גם הרב פרנק בהגהות למנ"ח: "ולענין הקושיה נראה לומר דיש תנאי בעיקר חלות חיוב המצוה דהיינו דאדם מחויב להעמיד בעולם בן ובת ואם העמיד בן ובת – יהיה באיזה אופן שהוא – אף שלא קיים מצוות עשה של פו״ר שוב לא יתחייב במצוה זו, דלאו בקיום מצוה תליא מילתא, אלא בלי שהעמיד בפועל בן ובת, אף בלא מצוה, שוב לא חייבתו תורה אף שחיסר מצוה. ולכן ס"ל לר׳ יוחנן ובן קיי״ל, דבנולדו לו בנים בגיותו, מכיון שהעמיד דורות בעולם, לא יחול עליו חיוב דפו״ר דחיוב זה לא הטילה תורה אלא לזה שלא העמיד בן ובת. ואם נאמר כן מיושב מה שהקשו דבממזר למה יוצא, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, לפי שחיוב המצוה לא תליא בקיום מצות עשה, ואף שלא קיים שום מצוה אבל העמיד דורות לא רמיא עליו מצות עשה שפו״ר, וקיים פו״ר לא במצוה אלא בפועל קיים בלי המצוה."

[10] אמנם נראה כי רק ר' יוחנן הולך ע"פ דרך זו המניחה את הדגש על התוצאה בשתי המחלוקות שבסוגייתנו, אך יתכן שגם האמוראים החולקים עליו יכולים להסכים עימו בעקרון זה. לדעת ר"ל שהמוליד בגיותו לא יצא י"ח, יתכן שיש כאן עניין פורמלי שהבנים אינם מתייחסים אליו אך בבן ממזר יודה שיצא י"ח. מאידך, יתכן שרב הונא גם הוא מסכים עם ר' יוחנן שהעיקר הוא ההולדה בפועל, אך לדעתו המגמה בפו"ר אינה שהילדים יחיו ויעמידו צאצאים אלא רק שיכלו נשמות שבגוף, וזה קרה כבר בלידתם.